גלי הפיגועים הפוקדים את המדינה מדי זמן, חושפים את האוכלוסיה בכל פעם מחדש, לתמונות הקשות המשודרות מאזור הפיגוע ע"י כלי התקשורת השונים, כולל הרשתות החברתיות. לעיתים התמונות המשודרות ברזולוציה גבוהה בזמן אמת, פוגשות את קרובי הנפגעים מלאי תדהמה, לנוכח הזיהוי המפתיע של יקיריהם באזור האירוע.
מומחי התקשורת חלוקים בדעתם, בנוגע למידת החשיפה "המומלצת" מאזורי הפיגוע. הצדדים החלוקים ערים להשלכות הפסיכולוגיות השליליות למראה התמונות החיות הקשות. המצדדים בחשיפה מוגברת, מביאים טיעונים כבדי משקל כמו עקרון חופש המידע, זכות האזרח לדעת בזמן אמת, יצירת דעת קהל בארץ ובעולם ועוד. לטענתם, ממילא בידי הצופה להחליט על מידת החשיפה הנכונה לו, ובידיו לנתק עצמו מהכתבה בכל עת שיחפוץ. חילוקי הדעות המקצועיים הנם ראויים ולגיטימיים.
ברצוני להתייחס דווקא לסוגיית הכתבות העוסקות בהיבטים ובהדגשים השונים המתייחסים לפיגועי העבר, תוך שהם מקפידים "להריץ" שוב ושוב תמונות חיות קשות וטראומתיות מזירות הפיגוע, על מנת "להזכיר" לצופים את פרטי האירוע הנדון.
להערכתי, ניתן בסקירות ובכתבות אלה לקצר באופן משמעותי את זמן החשיפה למראות הקשים. ניתן להוריד מעט את המינון… אזרחי ישראל ממילא חיים ברמת מתח ולחץ גבוהים דיים. האזרח הממוצע עמוס ורווי במראות אלה, המחלחלים בשקט אל רבדיו העמוקים. הנסיון הקליני והמחקרי מלמד שחשיפה מוגברת למראות קשים מעלה את רמת החרדה ומגבירה את תחושת המתח והלחץ, ועלולה אף לגרום או להחריף תסמיני דכאון, בוודאי כאשר מדובר באוכלוסיה רגישה ופגיעה יותר. הארועים הבטחוניים והאיומים החוזרים ונשנים, ממילא לא מוסיפים לתחושת הבטחון ולשלוות הנפש של האזרח בישראל… מיותר לציין כי לכל אלה השפעה מצטברת!
אז אולי יהיה נכון מצד עורכי הכתבות, להמעיט ולקצר באופן משמעותי את זמן החשיפה לתיעודים חיים. התחשבות זו בקהל הצופים, לא תפגע באיכות ובטיב הכתבות, אך בוודאי תיטיב עם כל אחד מאיתנו.
נקודה למחשבה….
