דיסתימיה מאופיינת במצב רוח דיכאוני קבוע או משתנה. מדובר בהפרעה כרונית מתונה בהשוואה לדיכאון עמוק. היא אינה מגיעה לדרגת חריפות פסיכוטית. הדיכאון הנו ממושך אך ייתכנו הפסקות או הקלות, אך אלה נמשכות ימים ספורים לכל היותר. בהפרעה זו ההתחלה איטית והדרגתית וכמעט לא מאובחנת.
מצב הרוח הדיכאוני גורם להפחתה ברמת התפקוד היום יומי. עם זאת היכולת לתפקד במסגרות ההכרחיות השונות, התעסוקתית והמשפחתית נשמרת, על אף הירידה ברמת התפקוד.
השלבים הראשונים של הדיכאון הדיסתימי יכולים להתפתח בילדות או בגיל ההתבגרות ואף בגיל מאוחר יותר. הנסיגה בתפקוד יכולה להיות קשורה למצבי לחץ ודחק לאורך זמן, אובדן אובייקט רגשי קרוב, כישלון משמעותי באחד מהתחומים: לימודי, כלכלי, תעסוקתי וכו’, אשר נתפס כמשפיע או מאיים על התכניות העתידיות, ועוד. לעיתים יש היסטוריה משפחתית, קרובי משפחה שסבלו מההפרעה דיכאונית כלשהי. פעמים רבות קיים רקע של מתחים בין ההורים, וביחסם כלפי הילדים.
חוסר עניין והנאה בחיים, דכדוך, עצב, עייפות, חוסר אנרגיה, נדודי שינה, חוסר תיאבון (או תיאבון יתר), תחושת חוסר אונים, ירידה ביכולת הריכוז ובקבלת החלטות, ירידה בתפקוד במישורים השונים – עבודה, משפחה וביחסים האינטימיים, פגיעה בביטחון ובדימוי העצמי. קיימת נטייה לתוקפנות כלפי הסביבה ע”י הטחת אשמה וביקורת.
התסמינים הנם קבועים, אך דרגת חומרתם משתנה.
בדיסתימיה, בניגוד לדיכאון התגובתי, קיימת חשיבות רבה בפניה לטיפול נפשי. לתמיכת הסביבה הקרובה יש אמנם ערך רב, אך לרוב אין בה די. האפיון הכרוני של ההפרעה מצביע על עומקם של הקשיים הנובעים מקונפליקטים פנימיים בלתי פתורים. על כן פעמים רבות, בהתחשב באופי המקרה, התהליך הפסיכותרפויתי מלווה בטיפול תרופתי.
הטיפול התרופתי עשוי להקל, אך גם אם לא יביא לשינוי משמעותי, עשוי להועיל במניעת החמרה של הדיכאון.