דיכאון קליני

דיכאון קליני/ מז'ורי

דיכאון מז'ורי הינו החריף והעוצמתי מבין סוגי הדיכאון הקיימים. הוא מחייב התערבות טיפולית- פסיכיאטרית באופן מידי, מחשש לאובדנות.

אין להקל ראש בסכנה זו, הקיימת ביתר שאת בתחילת הגל הדיכאוני, או לקראת סיומו, כאשר נצפית הקלה בתסמינים הדיכאוניים. הקלה זו אמנם מרמזת על יציאה הדרגתית מהמצב האקוטי, אך לעיתים יש בה כדי להטעות, מכיוון שבשלב החריף של הדיכאון לרוב החולה נמצא בעיכוב פסיכומטורי, חש חולשה ועייפות, חסר כוח לעשות צעד דרמטי.

יציאה הדרגתית משיא המשבר משלבת עמה תהליך איטי של התחזקות. וככל שהכוחות שבים החולה עלול לחוש כי קיימים בו הכוחות לממש את רצונות לאקט אובדני.

דיכאון מז'ורי יכול לנבוע מסיבות גנטיות וביולוגיות, שאינן קשורות בהכרח לאירוע חיצוני. לחילופין, הוא יכול להיות גם תוצאה של דיכאון מתון יותר, אשר הוזנח ולא טופל כיאות, מה שהוביל לתהליך נסיגתי עד לדיכאון חמור.

בדיכאון זה אנו מבחינים במגוון סימפטומים (לפחות חמישה), המופיעים במשולב, לאורך תקופה של שבועיים שלושה ומעלה:

ירידה משמעותית ברמת הפעילות השגרתית הקשורה למשפחה, חברים, עבודה, תחביבים. מצב רוח ירוד, עצב, חוסר עניין בהנאות למיניהן, תחושה עמוקה של חוסר אונים, חוסר תקווה, ייאוש, אובדן דרך, ריקנות, שעמום, אפתיות. ירידה משמעותית בתשוקה המינית, לאות-חוסר אנרגיה, אי שקט מוטורי, או לחילופין פאסיביות וכבדות מוטורית, ירידה משמעותית ביכולת החשיבה, הריכוז והקשב. חוסר תיאבון וירידה במשקל, או לחילופין תיאבון מוגבר. שינויים בהרגלי השינה; שעות שינה מרובות, או לחילופין מעט שעות. מחשבות כגון משאלות מוות, ביקורת עצמית מלווה ברגשות אשם, אדישות לקורה סביב.

כאמור, עם התארכותם של הסימפטומים מעל לשבועיים שלושה, מומלץ ואף חובה לפנות לגורם טיפולי מקצועי לשם אבחנה ראשונית באשר לחומרת המצב והמלצה על דרכי טיפול.

שיטות הטיפול בדיכאון מז'ורי/ קליני

שיטת הטיפול הנפוצה בדיכאון מז'ורי משלבת בין שני סוגי הטיפול, התרופתי והרגשי. לא ניתן להימנע מטיפול תרופתי מתאים, שהינו לרוב הכרחי. הטיפול הפסיכולוגי עוזר לעשות "סדר" בעולמו הפנימי של החולה, עוסק בסיבות האפשריות שהביאו לתחושת הייאוש וחוסר התקווה. הטיפול, ישלב במסגרתו גם מתן כלים מעשיים, להתמודדות מותאמת עם הקשיים.

הטיפול הפסיכולוגי, יתבסס על הגישה הפסיכודינמית או הקוגניטיבית התנהגותית (CBT). ניתן גם לשלב בין שתי גישות אלו.

לרוב קיים צורך גם בטיפול וייעוץ לסביבה הקרובה, הורים, בני זוג, ילדים, אשר להם תפקיד משמעותי בשמירה, דיווח, ליווי, תמיכה ועידוד של החולה. במובן זה, הם מהווים חלק חשוב מהמערך הטיפולי.